מאמר מאת יזהר ברק
אלול. תשובה. חשבון נפש. לרבים מאיתנו המילים האלו עושות כאב בטן קל עד בינוני. מנסים לשכוח שזה כבר כאן, וממשיכים הלאה. אבל ככל שראש השנה מתקרב, כבר קשה להתעלם. ובמיוחד למי שנוהג לומר סליחות כבר מראש חודש – קשה להימלט מאווירת אלול…
פעמים רבות, מתחת לתחושה הרעה הזאת מסתתר תסכול מתמשך. הכרוז הזה שיוצא ומכריז: "אתה צריך להיות אדם טוב יותר, להתקדם, לתקן את עצמך" מזכיר לנו מיד את רשימת הציפיות הארוכה שלנו מעצמנו, ואפעס, אנחנו ממש לא עומדים בה ולא מרוצים ממנה. ניתן לדבר על העניין הזה מהרבה כיוונים. אמונה בטוב ה', בכוחה של תשובה ועוד. אבל אני רוצה להתמקד בעניין בסיסי, שנוגע לרשימה עצמה: הציפיות המוגזמות שלנו מעצמנו.
מה גורם לציפיות מוגזמות? לפעמים כבר מילדות אדם קיבל מהוריו מסר שלחץ וציפיות גבוהות זו הדרך להתקדם בחיים. פעמים אחרות, אדם לא מוכן להכיר בתפקיד שה' נתן לו, הוא מתנתק מהמציאות שלו ובמקום זאת מעמיד לעצמו רף גבוה ומנותק. לעתים הסיבה היא השוואה לאחרים, קנאה ותלות רגשית. אדם לא חווה את חייו שלו, אלא רוצה להיות כמו מישהו אחר, והוא מצפה מעצמו בהתאם. פעמים רבות הגורם הוא תחושת נחיתות כללית, כאשר דרך הציפיות הגבוהות אדם מנסה להצדיק את הקיום שלו בעיני עצמו. ולפעמים אדם פשוט לא נמצא במקום הנכון לו, והוא מתוסכל מכך, ולכן הוא מצפה מעצמו לעשות משהו אחר שיוכיח שהוא טוב. כמובן, יתכן שילוב בין הגורמים השונים.
כך או אחרת, כשאדם מגלה שהוא לא עומד בציפיות שלו, הוא עשוי לקבל הלם ראשוני. הוא לא יודע מה עליו לעשות, ולאן עליו לקחת את זה. הלחץ בו הוא היה שרוי מתפוגג אמנם כאשר האדם מתפרק, אבל הוא מלווה אותו בתחושות אשם וכישלון חריפות, אשר מהוות כר נרחב לחדירה של יצר הרע. יצר הרע רוצה שנעמיד לעצמנו רף גבוה מאוד, והוא משתף איתנו פעולה כדי שלא נעמוד בזה לאורך זמן, ואז הוא יוכל להפיל אותנו לכל אורך הדרך.
בשלב הזה ישנן שתי אפשרויות: או שהאדם נופל מיד להתרסקות וייאוש, או שהוא שואל את עצמו: 'מדוע לא עמדתי במשימה?', ועונה לעצמו: 'כנראה לא התאמצתי מספיק'. ובזה המצב נהיה יותר גרוע, כי אם אדם מחליט שהוא בכל זאת יעמוד במשימה הגבוהה הזו, והוא יתאמץ עוד יותר – שוב הוא יצליח בזה כמה ימים, ואח"כ כעומק ההלחצה כך יהיה עומק השבירה. ואדם יגיע למציאות שהוא ממש מפורק, במקרים קיצוניים עד כדי צורך בעזרה קלינית.
פעמים רבות, מתחת לתחושה הרעה הזאת מסתתר תסכול מתמשך. הכרוז הזה שיוצא ומכריז: "אתה צריך להיות אדם טוב יותר, להתקדם, לתקן את עצמך" מזכיר לנו מיד את רשימת הציפיות הארוכה שלנו מעצמנו, ואפעס, אנחנו ממש לא עומדים בה ולא מרוצים ממנה. ניתן לדבר על העניין הזה מהרבה כיוונים. אמונה בטוב ה', בכוחה של תשובה ועוד. אבל אני רוצה להתמקד בעניין בסיסי, שנוגע לרשימה עצמה: הציפיות המוגזמות שלנו מעצמנו.
מה גורם לציפיות מוגזמות? לפעמים כבר מילדות אדם קיבל מהוריו מסר שלחץ וציפיות גבוהות זו הדרך להתקדם בחיים. פעמים אחרות, אדם לא מוכן להכיר בתפקיד שה' נתן לו, הוא מתנתק מהמציאות שלו ובמקום זאת מעמיד לעצמו רף גבוה ומנותק. לעתים הסיבה היא השוואה לאחרים, קנאה ותלות רגשית. אדם לא חווה את חייו שלו, אלא רוצה להיות כמו מישהו אחר, והוא מצפה מעצמו בהתאם. פעמים רבות הגורם הוא תחושת נחיתות כללית, כאשר דרך הציפיות הגבוהות אדם מנסה להצדיק את הקיום שלו בעיני עצמו. ולפעמים אדם פשוט לא נמצא במקום הנכון לו, והוא מתוסכל מכך, ולכן הוא מצפה מעצמו לעשות משהו אחר שיוכיח שהוא טוב. כמובן, יתכן שילוב בין הגורמים השונים.
כך או אחרת, כשאדם מגלה שהוא לא עומד בציפיות שלו, הוא עשוי לקבל הלם ראשוני. הוא לא יודע מה עליו לעשות, ולאן עליו לקחת את זה. הלחץ בו הוא היה שרוי מתפוגג אמנם כאשר האדם מתפרק, אבל הוא מלווה אותו בתחושות אשם וכישלון חריפות, אשר מהוות כר נרחב לחדירה של יצר הרע. יצר הרע רוצה שנעמיד לעצמנו רף גבוה מאוד, והוא משתף איתנו פעולה כדי שלא נעמוד בזה לאורך זמן, ואז הוא יוכל להפיל אותנו לכל אורך הדרך.
בשלב הזה ישנן שתי אפשרויות: או שהאדם נופל מיד להתרסקות וייאוש, או שהוא שואל את עצמו: 'מדוע לא עמדתי במשימה?', ועונה לעצמו: 'כנראה לא התאמצתי מספיק'. ובזה המצב נהיה יותר גרוע, כי אם אדם מחליט שהוא בכל זאת יעמוד במשימה הגבוהה הזו, והוא יתאמץ עוד יותר – שוב הוא יצליח בזה כמה ימים, ואח"כ כעומק ההלחצה כך יהיה עומק השבירה. ואדם יגיע למציאות שהוא ממש מפורק, במקרים קיצוניים עד כדי צורך בעזרה קלינית.
שאיפות נכונות
אז מה עלינו לעשות? להפסיק לצפות מעצמנו? להישאר במקום? התשובה היא לא. צריך להמשיך לשאוף ולהתקדם, אבל חשוב שהציפיות תהיינה מתאימות למקום שלנו, תוך התקדמות איטית, מדרגה אחר מדרגה, מתוך תהליך עמוק ואמיתי, ובלי לנסות לקפוץ מדרגות. התעלות אמיתית חייבת להיות מחוברת לנפש שלנו, למציאות שלנו. כמובן, לפעמים צריך אומץ וענווה להכיר במקומנו האמיתי, ולקבוע לעצמנו רף שמרגיש לנו שהוא "לא בכבוד שלנו", אבל רק כך אפשר באמת להתקדם ולהרגיש סיפוק ושמחה.
כמובן, צריך להיזהר גם מחוסר איזון לצד השני. אדם חייב להיות במתח חיובי של עשייה ודרישה עצמית, חזון ומטרות. אחרת, הוא ידרוך במקום.
כדי להיות במקום הרמוני ושמח אדם חייב להיות מאוזן. כשהוא מצפה מעצמו יותר מדי – הוא מתרסק ומתייאש. וכשהוא לא מצפה בכלל – הוא מתבוסס במקום, ועצוב מחוסר התקדמותו (וכשיש עמידה במקום, מים עומדים, מתפתחת ביצה, שמביאה יתושים, מחלות ושאר מזיקים). רק כשאדם נמצא במקום מאוזן של מתח חיובי מאוזן ומתאים למציאות – הוא יכול להיות במקום של שמחה אמיתית.
אלול. תשובה. חשבון נפש. אפשר גם אחרת. השנה בעז"ה ניגש למלאכת התשובה מתוך מקום אמיתי, מאוזן, הרמוני ושמח!
אודות המחבר
השארת תגובה